

דני אכל ארוחת ערב, כששמע קולות מהמסדרון. הוא הביט בהתרגשות ואמר: "אמא, אני חייב לבדוק!" אמו ענתה: "סיים קודם לאכול, דני." דני הרגיש שהוא מפספס משהו חשוב. הוא התחיל לאכול מהר מאוד, בלי להרגיש את הטעם.

דני ראה שיש עוגה לשולחן וקפץ: "אני רוצה חתיכה גדולה!" אפילו לפני שסיים את הארוחה. "תחכה בתור, דני," אמר אבא. דני לא התחשב, לקח מהר עוד עוגה ושם על הצלחת. הוא לעס מהר, מסתכל לצדדים, חושש שלא יישאר. פתאום לא נהנה בכלל.

פתאום נשמעו קולות צחוק מהחדר מדרגות. דני קם בזינוק: "מה קורה שם?" אמא ניסתה לעצור אותו: "אצלך עדיין אוכל בצלחת!" דני לא התאפק ויצא, משאיר את העוגה והארוחה מאחור. הוא רץ לראות את הילדים, אבל הכול כבר נגמר.

דני חזר קצת עצוב לשולחן. "הפסדתי את העוגה ואת הכיף," לחש. אמא חיבקה אותו ואמרה בעדינות: "לפעמים כדאי להתאפק וליהנות מהרגע." דני חייך, "בפעם הבאה, אנסה לא למהר כל כך." כולם צחקו יחד והמשיכו לאכול בשקט ובשמחה.